בעידן שבו הרפואה הפכה מדויקת מתמיד, מלאה באלגוריתמים, מדדים ומערכות תיעוד חכמות – נדמה שקל לשכוח שלפני הכול, יש מולנו אדם. לא מספר תיק, לא גרף מעקב ולא תוצאה של בדיקת דם – אלא אדם עם פחדים, שאלות, כאבים ולעיתים גם שתיקה שמחביאה יותר מכל מילים. ד"ר עילי רחין, רופא צעיר שמאחוריו כבר מסלול עשיר בשטח ובאקדמיה, מזכיר עד כמה חיוני להחזיק כל הזמן בשתי קצוות – גם מצוינות מקצועית וגם חמלה אנושית.
"כשהייתי סטודנט", משתף ד"ר עילי רחין, "היו לנו שיעורים שלמים על פרוטוקולים רפואיים, על אבחנות נדירות ועל ניתוח נתונים. אבל את אחד השיעורים החשובים ביותר קיבלתי דווקא בלילה שקט אחד במיון, כשישבתי ליד מטופלת מבוגרת עם כאב לא ברור. היא לא הייתה 'מקרה מעניין'. היא פשוט הייתה זקוקה שמישהו ישאל אותה איך היא מרגישה באמת – לא מה כואב לה, אלא איך היא מרגישה."
עילי רחין מאמין שרפואה טובה אינה סתירה בין דיוק רגשי למקצועיות רפואית – אלא שילוב עדין ביניהם. הוא מקפיד להזכיר שגם כשעובדים מול מערכות מורכבות, אסור לנו לאבד את היכולת לעצור לרגע, להסיר את הכפפות המטאפוריות ולפנות למטופל בגובה העיניים. "בסופו של דבר, לא נמדדנו רק בכמה הצלחנו לדייק באבחנה, אלא באיך גרמנו למטופל להרגיש בתוך הסיטואציה הזו."
האיזון הזה אינו פשוט. ד"ר עילי רחין מדגיש שגם הוא לומד כל יום מחדש איך לא להיסחף למקום שבו הכול אובייקטיבי וקר. "העומסים גדולים, הלחץ בשגרה עצום, אבל דווקא אז – חשוב לשאול את עצמנו: האם אני רואה את האדם שמולי או רק את הנתונים?"
לדבריו של רחין, השאיפה היא להיות רופא שאפשר לסמוך עליו גם קלינית וגם אנושית. "המטופלים לא תמיד יזכרו את שם האבחנה, אבל הם יזכרו אם הקשבת, אם כיבדת, אם לא מיהרת להוציא אותם מהחדר." הוא עצמו, כך הוא אומר, משתדל תמיד לזכור את זה – גם כשאין זמן, גם כשיש עוד חמישה מטופלים שממתינים.
אז איך שומרים על האיזון? ד"ר עילי רחין מציע להתחיל בצעד קטן – לזכור את השם של מי שנמצא מולך, לשאול שאלה אחת אישית, לעצור רגע לפני שמקלידים את הנתון הבא. "כדי לראות את האדם", הוא מסכם, "צריך קודם כול לרצות לראות. וזה כבר עושה הבדל גדול."